zirkind.com

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות גירושין פרק י

א) כל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט בטיל, או אינו גט, או אינה מגורשת -- הרי זה בטיל מן התורה, ועדיין היא אשת איש גמורה; ואם נישאת, תצא והוולד ממזר. ואם היה בעלה כוהן, לא נאסרה עליו משום גרושה -- חוץ מן המגרש את אשתו ואמר לה, הרי את מגורשת ממני, ואין את מותרת לכל אדם: שאף על פי שאין זה גט, הרי זו פסולה לכהונה מדבריהם, שנאמר "ואישה גרושה מאישה" (ויקרא כא,ז); אמרו חכמים, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, ולא הותרה לכול, נאסרה לכהונה -- וזהו ריח הגט, שפוסל בכהונה מדבריהם.

ב) וכל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול -- הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד; ונפסלה בו מן הכהונה, מדברי תורה. ולכתחילה, לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא והוולד כשר. וכותבין לה גט אחר כשר, ונותנין לה -- והיא תחת בעלה. ואם אי אפשר לכתוב אחר, והיה הבעל ותיק וגירש מעצמו -- הרי זה משובח, אם אין לו בנים; אבל אם יש לו בנים, לא יוציא מפני פסול הגט -- שמא יוציא לעז על בניו.

ג) וכל מקום שאמרנו בחיבור זה הרי זה ספק גירושין, או שהיא ספק מגורשת -- לא תינשא. ואם נישאת, תצא; והוולד ספק ממזר, מפני שהיא ספק ערווה. ובין גירש את אשתו בגט פסול, או שהייתה ספק מגורשת ורצה להחזירה -- הרי זו מותרת לבעלה; ואינו צריך לחדש הנישואין, ולברך שבע ברכות, ולכתוב כתובה -- עד שתתגרש גירושין גמורין.

ד) כל מי שנישאת בגט בטיל, הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהם -- כדי שלא יאמרו, אשת איש יוצאה בלא גט; וצריכה גט מן הראשון, להתירה לשאר העם. ונאסרה על שניהם לעולם, אף על פי שנבעלה בשגגה -- כדי שלא יאמרו, החזיר זה גרושתו אחר שנישאת; ואם עבר אחד משניהם והחזירה, יוציא.

ה) וכן הדין באישה שבאו לה עדים שמת בעלה, ונישאת, ואחר כך בא בעלה, בין שהיה בעלה פיקח, בין שהיה חירש, בין שנישאת לפיקח, בין שנישאת לחירש שאין קידושיו קידושין גמורים -- תצא משניהן, וצריכה גט משניהן, ונאסרה על שניהן עולמית.

ו) הרי שנתקדשה, ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטיל -- הרי זו מותרת לבעלה, ואינה צריכה גט משני: שאין קידושין תופסין בעריות; ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט -- כיון שלא נישאת, יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים.

ז) האישה שנישאת, ואחר כך נמצא הגט בטיל, או בא בעלה, אחר ששמעה שמת -- אין הבעל הראשון והשני זכאין לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפר נדריה. וכל פירות שאכלו שניהן אחר שנישאת, אין מוציאין מהן; ואין לה כתובה, ולא תנאי מתנאי כתובה, ולא מזונות -- לא על זה, ולא על זה. ואם נטלה מזה, או מזה -- תחזיר. וכל מה שבלה או אבד מנכסיה, אפילו מנכסי צאן ברזל -- אין מוציאין אותן, לא מזה ולא מזה. והוולד מן השני, ממזר; ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני, הרי הוולד ממזר מדבריהם.

ח) גירשה השני, ונטלה ממנו כתובה, ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטיל -- אין מוציאין מידה מה שנטלה, לא מן המזונות ולא מן הכתובה.

ט) [ח] וכן הדין באחיו שקידש אישה והלך, ושמע בו שמת, וייבם אשתו, ואחר כך בא -- תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה; וכל הדברים האלו בה. וכן אם קידש אישה, והלכה למדינה אחרת, ושמע שמתה, ונשא אחותה, ואחר כך נודע שלא מתה -- צריכות ממנו גט שתיהן, וכל הדרכים האלו בהן.

י) [ט] אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת, ושמע בה שמתה, ונשא אחותה, ונמצאת אשתו קיימת -- אין אחותה צריכה ממנו גט, ואשתו מותרת לו; וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר, ונמצאו ערווה -- אינן צריכות גט, שאין קידושין תופסין בעריות.

יא) [י] ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט -- שמא יאמרו, תנאי היה באירוסין, וכדת נשא אחותה; והואיל ויצאה אחותה בגט, אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה, כדי שלא יאמרו, נשא אחות גרושתו.

יב) [יא] כתב הסופר, וטעה ונתן גט לאיש ושובר לאישה, או שטעו הן ונטל הבעל הגט, ונטלה היא השובר, וכמדומה להן שנתגרשה, ולאחר זמן והרי הגט יוצא מתחת ידי האיש -- אם לא נישאת -- הרי זו אינה מגורשת, ונתגלה הדבר שעדיין לא נתגרשה, וייתן לה הגט בפנינו, ותהיה מגורשת משעת נתינתו. ואם נישאת, ואחר כך הוציא הבעל את הגט ואמר, עדיין לא נתגרשה, שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה -- אין שומעין לו לאוסרה על בעלה, אלא הרי זו בחזקת גרושה, ונפל הגט מידה ומצאו זה, והרי בא לאוסרה על בעלה השני.

יג) [יב] המוציא את אשתו משום שם רע, או משום שהיא פרוצה בנדרים -- אומרין לו, הודיעה שמפני זה אתה מוציאה, כדי לייסרה; ודע שאין אתה מחזיר אותה לעולם. ומפני מה המוציא את זו, לא יחזירה לעולם -- גזירה, שמא תינשא לאחר, ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו, ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרשה: ונמצא כמגרש על תנאי, ולא נתקיים -- שנמצא הגט בטיל למפרע. לפיכך אומרין לו, גמור בליבך לגרשה, שאין זו חוזרת לך לעולם; ואם עבר והחזיר, לא יוציא.

יד) [יג] וכן המוציא את אשתו משום איילונית, או משום שרואה דם בכל עת תשמיש -- הרי זה לא יחזיר לעולם: שמא תינשא לאחר, ותלד האיילונית ותתרפא הנידה, ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרש -- ונמצא הגט בטיל, והבנים ממזרים; ואם עבר והחזיר, לא יוציא.

טו) [יד] שליח שהביא גט חוצה לארץ ואמר, בפניי נכתב ובפניי נחתם -- הרי זה לא יישאנה, שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה; וכן עד אחד שהעיד לאישה שמת בעלה, ונישאת על פיו -- הרי זה לא יישאנה; וכן החכם שאסר את האישה בנדר על בעלה -- הרי זה לא יישאנה; וכן הנטען על השפחה ונשתחררה, על הנוכרית ונתגיירה -- הרי זה לא יישאנה; וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל, אף על פי שחזר הגוי ונתגייר, העבד ונשתחרר -- הרי זה לא יישאנה. וכולן, אם עברו ונשאו -- אין מוציאין מידם.

טז) [טו] וכולם שהיו להם נשים, ומתו נשותיהם, או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשן -- הרי אלו מותרות להינשא להם, לכתחילה; וכן אם הלכו נשים אלו, ונישאו לאחרים, ונתאלמנו, או נתגרשו -- הרי אלו מותרות להינשא להן, לכתחילה.

יז) [טז] וכל אחת מהן, מותרת להינשא לבן העד שהעיד לה, או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה, או לשאר קרוביהן -- שאין אדם חוטא, כדי שייהנה אחר; ומותרת האישה להינשא לאחד מעדי גירושיה, או מעדי מיאוניה, או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם -- שאין חוששין אלא לעדות אחד. ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון, ויתקרב לחליצה.

יח) [יז] המגרש את אשתו, וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתינשא לאחר, בין שגירשה מן הנישואין, בין מן האירוסין -- הואיל ואשתו הייתה, הרי זו בחזקת שהחזירה, ולשם קידושין בעל, לא לשם זנות: ואפילו ראו אותו, שנתן לה מעות -- שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות, והרי בידו לעשותה בעילת מצוה. לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי, וצריכה ממנו גט שני.

יט) [יח] נתייחד עימה בפני עדים -- אם הייתה מגורשת מן הנישואין, חוששין לה שמא נבעלה, והן הן עדי ייחוד, הן הן עדי ביאה: שכל המקדש בביאה, אינו צריך לבעול בפני עדים, אלא יתייחד בפניהן ויבעול, כמו שביארנו. לפיכך צריכה גט מספק, והרי היא ספק מקודשת. ואם הייתה מגורשת מן האירוסין, אין חוששין לה -- שהרי אין ליבו גס בה.

כ) [יט] הורו מקצת הגאונים שכל אישה שתיבעל בפני עדים, צריכה גט -- חזקה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם, עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו, חוששין לו, ולא תתייבם אשתו -- שמא שיחרר שפחתו, ואחר כך בא עליה; ויש מהן שהורה שודאי שיחרר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

כא) וכל הדברים האלו -- רחוקים הם בעיניי עד מאוד, מדרכי ההוראה; ואין ראוי לסמוך עליהן: שלא אמרו חכמים חזקה זו, אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי אשתו היא -- ובאשתו הוא, שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, עד שיפרש שהיא בעילת זנות, או שיפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל בשאר הנשים, הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות -- עד שיפרש שהוא לשם קידושין. ואין צריך לומר בשפחה או בגויה, שאינה בת קידושין, שאין חוששין להן, כלל; והרי הבן מהן, בחזקת גוי ועבד, עד שייוודע בודאי שנשתחררה אימו, או נתגיירה.

כב) [כ] מי שהוחזקה אשת איש, בין מן הנישואין בין מן האירוסין, ויצא שמה בעיר מגורשת, אפילו רוב העיר או כולן מעבירין קול שנתגרשה -- אין חוששין לה, והרי זו בחזקתה; אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת, והוחזק הקול בבית דין, שהרי היא מקודשת בספק, כמו שביארנו, ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה מאותם הקידושין -- הרי זו מגורשת, שקול אסרה וקול התירה.

כג) [כא] לא יישא אדם אישה, ודעתו לגרשה; ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו, ודעתו לגרשה. ולא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, שנאמר "כי מצא בה ערוות דבר" (דברים כד,א). ואין ראוי לו, למהר לשלח אשתו ראשונה; אבל שנייה, אם שנאה ישלחנה.

כד) [כב] אישה רעה בדעותיה, ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות -- מצוה לגרשה, שנאמר "גרש לץ, וייצא מדון" (משלי כב,י); ואישה שנתגרשה משום פריצות, אין ראוי לאדם כשר שיישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו, וזה מכניסה לתוך ביתו.

כה) [כג] מי שנתחרשה אשתו -- הרי זה מגרשה בגט, ותהיה מגורשת. אבל אם נשתטית -- אינו מוציאה, עד שתבריא: ודבר זה תקנת חכמים הוא -- כדי שלא תהיה הפקר לפרוצים, שהרי אינה יכולה לשמור עצמה. לפיכך מניחה ונושא אחרת, ומאכילה ומשקה משלה. ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה, שאין כוח בבן דעת, לדור עם השוטים בבית אחד; ואינו חייב לרפאותה, ולא לפדותה. ואם גירשה -- הרי זו מגורשת; ומוציאה מביתו, ואינו חייב לחזור ולהיטפל בה.

---

הלכות גירושין פרק יא

א) אין נושאין הקטנה; והנושא קטנה יתומה, ולא רצת בבעל -- הרי זו ממאנת והולכת, ואינה צריכה ממנו גט: שאין קידושי קטנה קידושין גמורין, כמו שביארנו.

ב) וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה, או נתגרשה, כשהיא קטנה -- הרי היא כיתומה בחיי אביה; ואם נישאת כשהיא קטנה, הרי זו ממאנת.

ג) [ב] החירשת, אף על פי שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה, לא תיקנו לה למאן, כדי שלא יימנעו מלנושאה.

ד) [ג] ממאנת היא הקטנה -- בין מן האירוסין, בין מן הנישואין, בין בפני בעלה, בין שלא בפניו; וכשם שממאנת בבעל, כך ממאנת ביבם. וממאנת בבעל זה, ונישאת לאחר; וממאנת בשני, וכן בשלישי -- אפילו כמה פעמים: כל זמן שהיא קטנה, יש לה למאן. וקטנה שלא מיאנה, אף על פי שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר, כשהיא קטנה -- קידושיה הן הן מיאוניה.

ה) [ד] ועד מתיי הבת ממאנת, כל זמן שהיא קטנה -- עד שתהיה נערה, או עד שייוודע שהיא איילונית. במה דברים אמורים, בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשת בת שתים עשרה שנה ויום אחד. אבל אם הגיעה לזמן הזה, ונבעלה -- הואיל והבעילה קונה מן התורה, כמו שביארנו, הרי זו אינה ממאנת; ואינה צריכה בדיקה למיאון, שחזקתה שהביאה סימנין.

ו) [ה] הרי שנבדקה, ולא נמצאו לה סימנין -- הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין, הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו; ולפיכך צריכה גט מספק. ואם מיאנה אחר שנבדקה, ונתקדשה לאחר -- צריכה ממנו גט מספק; ואם נישאת -- תצא מזה ומזה, והוולד ספק ממזר משניהם.

ז) [ו] קטנה שלא מיאנה והגדילה, אף על פי שלא בעלה משנעשת בת שתים עשרה שנה ויום אחד -- הרי זו אינה ממאנת, שהרי הגדילה; וצריכה גט מדברי סופרים: שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות, עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת, ולא בא עליה אחר שגדלה, כדי שתהיה אשת איש גמורה; ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנישואי קטנות, שהם מדברי סופרים.

ח) לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה, תופסין בה קידושי שני, ואם גירש הראשון, יכנוס השני; אבל אם גירש שני, לא יקיים ראשון -- שמא יאמרו, החזיר גרושתו מאחר שנתארסה. ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון -- תצא מזה ומזה, מפני שהיא דומה לאישה ששמעה שמת בעלה ונישאת ואחר כך בא בעלה. ואין הוולד מן השני ממזר; ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני, הוולד ממזר.

ט) [ז] איזו היא קטנה שצריכה למאן, מבת שש עד בת עשר, בודקין אותה לפי יופי דעתה: אם יודעת לשמר קידושיה ושהן קידושין, לא שתשמר אותן כמו שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בהן -- הרי זו צריכה מיאון; ואם אינה יודעת לשמר קידושיה -- אינה צריכה למאן, אלא הולכת לבית אימה כאילו לא נתקדשה מעולם. ופחותה מבת שש, אפילו יודעת לשמר -- אינה צריכה מיאון; ויתרה על בת עשר, אפילו סכלה ביותר -- צריכה מיאון. וכל מי שהשיאוה אחיה או אימה או קרוביה, שלא לדעתה -- אינה צריכה למאן.

י) [ח] כיצד ממאנת, אומרת בפני שניים, אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקידשוני אימי או אחי, וכיוצא בדברים אלו; ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה, והיא עומדת ומשקה עליהן, ואמרה, איני רוצה בפלוני בעלי -- הרי זה מיאון.

יא) [ט] השניים שממאנת הקטנה בפניהן, כותבין לה, ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה, וחותמין ונותנין לה -- וזה הוא גופו של גט מיאון. וגט מיאון -- אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת, ואינו צריך כתיבה לשמה, ולא מסירה, ולא דבר ממשפטי גט הגירושין; ואין כותבין בו טופסי הגט, שמא ייראה כגט גירושין -- לפי שאינו אלא כמעשה בית דין.

יב) [י] השניים שממאנת בפניהם, צריכין שיהיו מכירין אותה, ואת בעלה שמיאנה בו; לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה, ושמע מיאוניה -- יש לו לכתוב לה גט מיאון, אף על פי שאין מכירין.

יג) וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון, בנוסח זה: [יא] בכך בשבת כך וכך יום לחודש פלוני שנת כך וכך למניין פלוני, מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה שאימי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בר פלוני. והשתא גיליתי דעתי קודמיכון דלא צבינא ביה ולא קיימנא עימיה. ובדקינן פלונית דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא, וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה ברורה.

יד) [יב] המגרש את אשתו, ונתקדשה לאחר, אף על פי שלא בעלה, נאסרה על הראשון; ואם החזיר הראשון, ובעלה -- לוקה, וכופין אותו להוציא, שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון..." (דברים כד,ד). [יג] זינת עם אחר, כשהיא גרושה -- הרי זו מותרת לחזור לבעלה, שנאמר "ויצאה, מביתו; והלכה, והייתה לאיש אחר" (דברים כד,ב), הוויתה לאיש אחר שהיא הקידושין, היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו.

טו) [יד] ובכלל לאו זה, שכל אישה שזינת תחת בעלה, נאסרה על בעלה, ולוקה עליה -- שנאמר "אחרי אשר הוטמאה" (דברים כד,ד), והרי נטמאה: אלא אם כן הייתה אשת ישראל שנאנסה. לפיכך כל אישה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה -- אם בעל אותה, מכין אותו מכת מרדות; ואם עבר והחזירה אחר שגירשה, יוציא בגט.

טז) [טו] חירש שגירש ברמיזה, כמו שביארנו, והלכה ונתקדשה לחירש אחר, ואין צריך לומר לפיקח -- אסורה לחזור לבעלה החירש; אבל אשתו של פיקח שנתגרשה, והלכה ונישאת לחירש, ונתגרשה -- מותרת לחזור לבעלה הפיקח.

יז) [טז] הממאנת באיש, אינה מגורשת ממנו; ודינה עם בעלה שמיאנה בו, כדינה עם מי שלא קידשה מעולם: היא מותרת בקרוביו, והוא מותר בקרובותיה; ולא פסלה מן הכהונה. ואם נישאת לאחר, וגירשה האחר, או מת, או מיאנה בו -- מותרת לחזור לראשון.

יח) ולא עוד, אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה, ומיאנה בו, ונישאת לאחר אחר שמיאנה בו, וגירשה האחר -- מותרת לחזור לראשון: שכל היוצאה במיאון, אף על פי שקדמו גט -- הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם, ומותרת לחזור לו.

יט) אבל המגרש את הקטנה בגט, ונישאת לאחר, ומיאנה באחר -- אסורה לחזור לראשון, מפני שיצאת ממנו בגט, אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון; ואין צריך לומר, אם גירשה האחרון, או מת. וכן אסורה לאבי הראשון, ולבנו, ולאחיו, כשאר הגרושות -- אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון.

כ) [יז] הממאנת ביבם, אסורה לאביו, מפני שנראת ככלתו, בעת שמת בנו; אבל לשאר קרוביו, מותרת. לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין, מותרת לאחיו.

כא) [יח] כל אישה שנתגרשה, או שנתאלמנה -- הרי זו לא תינשא ולא תתארס, עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו, וחוץ מיום שנתארסה בו: כדי שייוודע אם היא מעוברת, או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון, לזרעו של אחרון. [יט] ומיום כתיבת הגט, מונין למגורשת; ואפילו היה על תנאי, או שלא הגיע לידה אלא אחר כמה שנים -- מיום הכתיבה מונין, שהרי אינו מתייחד עימה משכתבו לה.

כב) [כ] וגזירת חכמים היא שאפילו אישה שאינה ראויה לוולד, ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין -- צריכה להמתין תשעים יום; אפילו קטנה, או זקנה, או עקרה, או איילונית, ואפילו בעלה במדינת הים, או חולה, או חבוש בבית האסורין, ואפילו בתולה מן האירוסין -- צריכות להמתין תשעים יום.

כג) [כא] שפחה שנשתחררה, וגיורת שנתגיירה -- ממתינין תשעים יום; ואפילו גר ואשתו שנתגיירו, מפרישין אותן תשעים יום, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה, לזרע שלא נזרע בקדושה. וכן יפת תואר -- אף על פי שנתנה לה תורה שלושים יום לתקנת עצמה, צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הוולד; והשלושים, מכלל התשעים.

כד) [כב] הממאנת, אינה צריכה להמתין תשעים יום -- לא גזרו אלא בגרושה. וכן המזנה, אינה צריכה להמתין, מפני שהיא משמרת עצמה, שלא תתעבר; וכן אנוסה ומפותה, אינן צריכות להמתין.

כה) [כג] מי שנישאת בטעות, ונודע שהיא אסורה לבעלה, והוציאוה בית דין מתחתיו -- אם הייתה קטנה שאינה ראויה לוולד, אינה צריכה להמתין: שזה דבר שאינו מצוי הוא -- וכל דבר שאינו מצוי ברוב, לא גזרו בו.

כו) [כד] המארס בתוך תשעים יום, מנדין אותו; אירס וברח, אין מנדין אותו. כנס בתוך תשעים יום, מפרישין אותן עד אחר הזמן; ויעמוד עם אשתו.

כז) [כה] וכן גזרו חכמים שלא יישא אדם מעוברת חברו, ומניקת חברו -- ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא: מעוברת -- שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חברו; ומניקה -- שמא יתעכר החלב, והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר.

כח) [כו] כמה הוא זמן הונקה, ארבעה ועשרים חודש, חוץ מיום שנולד בו, ומיום שתתארס בו. [כז] כשם שאסור לישא, כך אסור לארס עד אחר זמן זה; ואפילו נתנה בנה למניקה, או שגמלתהו בתוך עשרים וארבעה חודש -- לא תינשא; מת בנה, מותרת להינשא, ואין חוששין, שמא תהרגנו.

כט) [כח] עבר ונשא מעוברת, או מניקה בתוך זמן זה -- יוציא בגט, ואפילו היה כוהן; ואם היה ישראל, יחזירנה אחר עשרים וארבעה חודש של מניקה. נשאה וברח, ולאחר זמן בא וישב עם אשתו -- אין בכך כלום.

ל) אירס מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא; ולא יכנוס עד אחר זמן הונקה, או עד שימות הוולד.

---

הלכות גירושין פרק יב

א) האישה שבאה ואמרה, אשת איש הייתי, וגרושה אני -- נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הוחזקה אשת איש, ובאה ואמרה, גירשני בעלי -- אינה נאמנת להתיר עצמה; אבל פסלה עצמה לכהונה, לעולם. ואם מת בעלה, חוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.

ב) היו לה שני עדים שהיא גרושה, אף על פי שאין שם גט -- הרי זו תינשא לכתחילה. הוציאה גט מתחת ידה ואמרה, גירשני בעלי בזה -- הרי זו נאמנת; ותינשא בו, אף על פי שאינו מקויים, כמו שביארנו. [ג] בא הבעל ועירער -- אם אמר, לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו, אינו נאמן: שהרי הודה שכתבו לה, והרי הוא יוצא מתחת ידה.

ג) אבל אם אמר הבעל, על תנאי היה, פיקדון היה, מעולם לא כתבתיו ומזוייף הוא -- יתקיים בחותמיו, או בעדי מסירה, כמו שביארנו. ואם לא נתקיים, אינה מגורשת להיותה מותרת לאחרים; אבל נפסלה מן הכהונה, כמו שביארנו, שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה, ועשתה עצמה כחתיכה של איסור.

ד) באה היא ובעלה, היא אומרת, גירשתני ואבד גיטי, והוא אומר, לא גירשתיך -- אף על פי שהוחזקה אשתו, הרי זו נאמנת: חזקה, שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה.

ה) אמר הבעל, גירשתי את אשתי -- אינו נאמן, וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת; ואפילו הודת לו שגירשה, אינו נאמן -- שמא יתכוון לקלקל אותה, או בגט בטיל גירשה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה. לפיכך אומרין לו, אם אמת הדבר, הרי אתם קיימים, גרשה עתה בפנינו.

ו) שניים אומרין נתגרשה, ושניים מכחישין אותן ואומרין לא נתגרשה -- אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו, גירשתני -- הרי זו בחזקת אשת איש גמורה כשהייתה: מפני העדים שסומכין אותה, אפשר שתעיז פניה. לפיכך אם נישאת, תצא והוולד ממזר.

ז) במה דברים אמורים, בשאמרו עכשיו נתגרשה, שהרי אומרין לה, אם אמת הדבר הוציאי גיטיך; אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה, יש לומר אבד הגט. והואיל והיא אומרת, גרושה אני בודאי, ושני עדים מעידין לה -- אף על פי שהרי מכחישין אותן, אם נישאת לאחד מעדיה -- לא תצא: שהרי היא ובעלה יודעין בודאי שהיא מותרת, וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן. אבל אם נישאת לאחר, הואיל והדבר אצלו ספק, וכן אם אמרה היא, איני יודעת, אפילו נישאת לאחד מעדיה -- הרי זו תצא, והוולד ספק ממזר.

ח) אמרו שניים ראינוה שנתגרשה, ושניים אומרין לא ראינוה -- אם היו כולן שרויין בחצר אחת, הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא, והוולד כשר -- שבני אדם עשויין לגרש בצנעה.

ט) האישה שלא הוחזקה אשת איש, ובא עד אחד ואמר, אשת איש הייתה ונתגרשה, ובא עד אחד ואמר, לא נתגרשה -- הרי שניהן מעידין שהיא אשת איש, ואחד מעיד שהיא גרושה, ואין דבריו של אחד מועיל, במקום שניים: ולפיכך לא תינשא; ואם נישאת, תצא.

י) אישה ושני אנשים שבאו ממדינה אחרת, זה אומר, זו אשתי וזה עבדי, וזה אומר, זו אשתי וזה עבדי, והאישה אומרת, שניהם עבדיי -- הרי היא מותרת לכול: ואף על פי ששניהן החזיקוה אשת איש -- הואיל וכל אחד מהן לעצמו העיד, אינן נאמנין.

יא) שליח קבלה שהוציא גט מתחת ידו, והבעל אומר, מזוייף הוא -- יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, כמו שביארנו; אמר הבעל, פיקדון נתתיו לו, והשליח אומר, לגירושין נתנו לי -- השליח נאמן. וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האישה, והיא אומרת, שליח זה נתנו לי, והשליח אומר, כן היה ולגירושין נתנו לי, והבעל אומר, לא נתתיו אלא לפיקדון -- השליח נאמן, והרי זו מגורשת.

יב) אבד הגט -- אף על פי שהבעל אומר, לגירושין נתתי הגט לשליח, והשליח אומר, נתתיו לה -- הרי זו ספק מגורשת: שהרי הוחזקה אשת איש, ואין כאן אלא עד אחד ובעל. ואפילו אמרה האישה, בפניי נתנו לו לגירושין, ונתנו השליח לי, הואיל והבעל והשליח מעידין אותה, אפשר שתעיז פניה -- ושמא לא נתגרשה.

יג) שליח קבלה שקיבל גט לאישה, ושילחו לה ביד שני עדים, והגיע הגט לידה ונטלתו, והרי הגט יוצא מתחת ידה, והיא אינה יודעת אם בעלה שילחו לה, או שליח קבלה שלה, או שלוחו של בעלה -- הרי זו מגורשת, כמו שביארנו. [יד] בא הבעל ועירער שלא כתבו, או שהוא גט בטיל -- יתקיים בחותמיו, שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת ידי שלוחה שידו כידה, ואף על פי שהיא אינה יודעת, הרי העדים ידעו; ואם לא נתקיים, אינה מגורשת.

יד) [טו] מי שהוחזקה אשת איש, והלכה היא ובעלה, ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי -- נאמנת, ותינשא או תתייבם: חזקה שאינה מקלקלת עצמה, ותאסור עצמה על זה ועל זה, ותפסיד כתובתה מזה ומזה, ותוציא בניה ממזרים -- בדבר העשוי להיגלות לכול; ואי אפשר להכחיש, ולא לטעון טענה, שאם הוא חי, סופו לבוא או ייוודע שהוא חי.

טו) וכן אם בא עד אחד, והעיד לה שמת בעלה, תינשא על פיו, שהדבר עשוי להיגלות; אפילו עבד, או אישה, או שפחה, ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובים -- נאמנין לומר מת פלוני, ותינשא אשתו או תתייבם על פיהם.

טז) והכול נאמנים להעיד לה, עדות זו -- חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאוסרה על בעלה, ועדיין הוא קיים; ואלו הן -- חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה.

יז) אפילו גוי מסיח לפי תומו, נאמן, ומשיאין על פיו, כמו שיתבאר; ועם נתכוון להעיד, אינו נאמן. [יז] וכן הפסול בעבירה מן התורה, אם בא להעיד לאישה שמת בעלה, אינו נאמן; ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן -- אין זה פחות מן הגוי. אבל פסול מדבריהם, נאמן לעדות אישה.

יח) בא עד אחד והעיד שמת בעלה, והתירוה להינשא על פיו, ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר, לא מת -- הרי זו לא תצא מהיתרה, ותינשא: שעד אחד בעדות אישה, כשני עדים בשאר עדייות, ואין דבריו של אחד, במקום שניים.

יט) באו שניהן כאחד, זה אומר, מת, וזה אומר, לא מת, אישה אומרת, מת, ואישה אומרת, לא מת -- הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, תצא מפני שהיא ספק. ואם נישאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת, בריא לי שמת -- הרי זו לא תצא; באו שניים ואמרו, לא מת, אף על פי שנישאת, תצא.

כ) במה דברים אמורים, בשהיה האחד שנישאת על פיו כמו השניים שבאו והכחישו אותו -- כגון שנישאת על פי איש, ובאו שניים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אישה או על פי עצמה, ובאו שתי נשים או שני פסולין של דבריהם ואמרו לא מת. אבל עד אחד כשר אומר, מת, ונשים רבות או פסולין אומרים, לא מת -- הרי זה כמחצה למחצה; ואם נישאת לאחד מעדיה, והיא אומרת, ודאי מת -- הרי זו לא תצא. [כא] אישה אומרת, מת, או היא שאמרה, מת בעלי, ואחר כך בא עד כשר ואמר, לא מת -- הרי זו לא תינשא;ואם נישאת, תצא.

כא) [כב] אישה אומרת, לא מת, ושתי נשים אומרות, מת -- הרי זו תינשא; וכן אם אמרו עשר נשים, לא מת, ואחת עשרה אומרות, מת -- הרי זו תינשא: שאין אומרים שניים כמאה, אלא בעדים כשרים; אבל בפסולין, הולכין אחר הרוב -- בין להקל, בין להחמיר.

כב) [כג] שני עדים אומרין, מת, ושניים אומרין, לא מת -- הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, תצא מפני שהיא ספק. ואם נישאת לאחד מעדיה, והיא אומרת, בריא לי שמת -- הרי זו לא תצא.

כג) [כד] מי שיש לו שתי נשים, ובאה אחת מהן ואמרה, מת בעלי -- הרי זו תינשא על פי עצמה, כמו שביארנו; וצרתה, אסורה -- שאין צרה מעידה לחברתה. ואפילו נישאת זו תחילה, אין אומרין אילו לא מת בעלה לא הייתה אוסרת עצמה עליו -- שמא משנאתה בצרתה, רוצה היא שייאסרו שתיהן עליו.

כד) זאת אומרת, מת בעלי, וצרתה מכחשת אותה ואומרת, לא מת -- הרי זו תינשא: כשם שאינה מעידה לה להתירה, כך לא תעיד לה לאוסרה. זאת אומרת, מת, וצרתה אומרת, נהרג -- הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים, הרי אלו יינשאו.