zirkind.com

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשה הקרבנות פרק ז

א) מצות עשה לעשות החטאות, כמצותן האמורה בתורה. וכיצד מעשה חטאת הנאכלת -- שוחט ונותן הדם, כמו שביארנו; ומפשיט אותה, ומפריש האימורין, ומולחן, וזורקן על גבי האישים. ואם רצה ליתן את האימורין בכלי כשמוליכן למזבח, נותן; ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה.

ב) וכיצד מעשה חטאות הנשרפות -- שוחט וזורק הדם שלהם, כמו שביארנו; ואחר כך קורען, ומוציא האימורין, ונותנן בכלי, ומולחן, וזורקן על גבי האישים: ומוציא שאריתן חוץ לעיר, ומנתחין אותן שם כנתחי העולה בעורן; ושורפין אותן שם, בבית הדשן.

ג) שלושה מקומות לשריפה -- אחד, בתוך העזרה; ובו שורפין פסולי המוקדשין, ואימורי קודשים קלים שנפסלו, ופרים ושעירים של חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, כגון שנטמאו, או שיצאו חוץ לעזרה עד שלא הגיע זמנן לצאת, או שלן הבשר, או לנו האימורין שלהן.

ד) והמקום השני -- בהר הבית, ושמו בירה; ובו שורפין חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול, אחר שיצאו מן העזרה. והמקום השלישי -- חוץ לירושלים, והוא הנקרא בית הדשן; ושם שורפין חטאות הנשרפות, בזמן שהן נשרפות כמצותן.

ה) ושריפת כל הנשרפין -- כשרה בזר, ובלילה. וכל הנשרפין חוץ לעזרה -- כל העצים כשרין לשריפתן, אפילו בקש ובגבבה, שנאמר "על עצים, באש" (ויקרא ד,יב), אש מכל מקום; ולמה נאמר עצים, להוציא את הסיד ואת הרמץ.

ו) חטאת העוף כיצד הייתה נעשית -- מולק אותה בקרן דרומית מערבית, כמו שביארנו; ויורד בצפורנו עד שיחתוך הסימנים, או רובו של אחד מהן. ואינו מבדיל הראש מן הגוף; ואם הבדיל -- פסל ולוקה, שנאמר "ומלק את ראשו ממול עורפו, ולא יבדיל" (ויקרא ה,ח).

ז) ומזה מדמה על קיר המזבח, למטה מאמצעו; ושיירי הדם -- מתמצין על היסוד, שנאמר "והנשאר בדם, יימצה אל יסוד המזבח" (ויקרא ה,ט): מכלל שהנתינה על קיר, שהשיירין שלו מתמצין אל היסוד; וזה הוא קיר התחתון. [ז] ומיצוי דם חטאת העוף, מעכב. ואין למזבח בה, אלא דמה; והשאר -- נאכל לזכרי כהונה, כבשר חטאת הבהמה.

ח) כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה -- אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו, ושתי אגפיה בין שתי אצבעותיו; ומותח צווארה אל רוחב שתי אצבעותיו, ומולק: וזו מעבודות קשות שבמקדש. ואם שינה, ואחז בכל מקום -- כשרה.

ט) וכל מקום מן המזבח, כשר למליקתה -- ובלבד שיזה דמה, למטה מאמצע המזבח; ואם הזה בכל מקום, כשרה -- והוא שייתן למטה, מעט מדם הנפש.

י) שלושה דברים הייתה אותה קרן שהיא דרומית מערבית, משמשת מלמעלה; ושלושה, מלמטה: מלמטה -- חטאת העוף, והגשת המנחות, ושיירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכן עליה.

יא) והשלושה מלמעלה -- ניסוך המים שמנסכין בחג, וניסוך היין של נסכים, ועולת העוף: בזמן שהיא רבה ואין קרן דרומית מזרחית מכילה אותה -- נפנין לקרן דרומית מערבית, ועושין אותה שם.

יב) [יא] כל העולין למזבח -- עולין דרך ימין, ומקיפין ויורדין דרך שמאל: חוץ מן העולה לאחד משלושה דברים אלו שלמעלה בקרן זו, שהן עולין ונפנין על השמאל לקרן, ועושין מלאכתן, וחוזרין לעקב.

יג) ומפני מה נפנין לשמאל, כדי שיפגעו בקרן מערבית דרומית תחילה: שאם נפנין על ימין, ומקיפין את כל המזבח עד שיגיעו לקרן דרומית מערבית -- שמא יתעשן המים והיין, או שמא ימות העוף בעשן המזבח.

יד) [יב] לפיכך המנסך מים או יין -- כשהוא מקיף את המזבח, לא יהיה בידו כלום; ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית למזרחית צפונית, לצפונית מערבית, למערבית דרומית, ולא יהיה בידו כלום. וכשמגיע למערבית דרומית, נותנין המים או היין בידו, ומנסך שם; ואם לא הקיף -- עולה ופונה על שמאלו, ועושה מלאכתו ויורד.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק ח

א) חומר בחטאת הבהמה משאר קודשי קודשים -- שדם חטאת הבהמה שניתז מן הכלי שקיבל בו הדם קודם הזיה, על הבגד, טעון כיבוס במים בעזרה, שנאמר "ואשר ייזה מדמה, על הבגד -- אשר ייזה עליה, תכבס במקום קדוש" (ויקרא ו,כ).

ב) אחד הבגד, ואחד השק, ואחד העור הרך -- טעונין כיבוס; אבל העור הקשה -- הרי הוא כעץ, וגורד הדם מעליו. ואחד דם חטאת הנאכלת, או דם חטאת הנשרפת; אבל לא חטאת העוף, שנאמר "תישחט החטאת" (ויקרא ו,יח), בנשחטת הכתוב מדבר, לא בנמלקת.

ג) חטאת שנפסלה, אין דמה טעון כיבוס, בין שהייתה לה שעת הכושר, בין שלא הייתה לה שעת הכושר. איזו היא שהייתה לה שעת הכושר -- שלנה, ושנטמאת, ושיצאת חוץ לעזרה; ואיזו היא שלא הייתה לה שעת הכושר -- שנפסלה בשחיטה, או בזריקת הדם.

ד) אין טעון כיבוס, אלא מקום הדם בלבד: והוא -- שיהיה על כלי שראוי לקבל טומאה, וראוי לכיבוס. אבל אם ניתז על כלי עץ, או כלי מתכות -- אינו טעון כיבוס, לפי שאינן ראויין לכיבוס: אלא גורדן בלבד. [ה] ניתז על עור הדג -- אינו טעון כיבוס, לפי שאינו ראוי לקבל טומאה.

ה) אבל אם ניתז על עור בהמה -- עד שלא הופשט, אינו טעון כיבוס; אחר שהופשט, טעון כיבוס -- שאף על פי שאינו עתה מקבל טומאה, הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד.

ו) ניתז מן הצוואר על הבגד, או מעל קרן המזבח, או שנשפך הדם על הרצפה, ואספו וניתז ממנו על הבגד -- אינו טעון כיבוס, שנאמר "ואשר ייזה מדמה" (ויקרא ו,כ): לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת, וראוי להזיה, ויש בו כדי הזיה.

ז) נתן ארבע המתנות, ואחר כך ניתז מן הכוס על הבגד משיירי הדם -- אינו טעון כיבוס, ואף על פי שעדיין לא זרק השיירים על היסוד; וכן בחטאות הנשרפות. [ח] ניתז מאצבעו אחר שיצאת הזיה מידו -- אינו טעון כיבוס, ששיירי הדם שבאצבע פסולין להזיה.

ח) [ט] ניתז מן הבגד לבגד שני, אין הבגד השני טעון כיבוס; ניתז על בגד טמא, אינו טעון כיבוס. ניתז דם החטאת על הבגד, וניתז על דם החטאת דם חולין -- טעון כיבוס; אבל אם ניתז דם החולין תחילה, וניתז עליו דם החטאת -- אינו טעון כיבוס, שהרי לא נבלע.

ט) [י] כשמכבסין את מקום הדם, מכבסין אותו במים יפה יפה, עד שלא יישאר לו רושם; וכל שבעת הסמנים שמעבירין על הכתם, מעבירין על דם חטאת -- חוץ ממי רגליים, שאין מכניסין מי רגליים למקדש.

י) [יא] כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת, טעון שבירה בעזרה, וכלי מתכות שנתבשלה בו, טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה -- שנאמר "וכלי חרש אשר תבושל בו, יישבר..." (ויקרא ו,כא). ואף על פי שלא נאמר כאן במקום קדוש, הרי דינן כדין הכיבוס: מה כיבוס הבגד, בקודש; אף שבירת כלי חרס, ושטיפת כלי מתכות ומריקתן -- בקודש. ואחד כלי שבישל בו, או כלי שעירה לתוכו רותח.

יא) [יב] מריקה בחמין, ושטיפה בצונן; במים -- לא ביין, ולא במזג, ולא בשאר משקין. והמריקה והשטיפה, כמריקת הכוס ושטיפתו. והשפוד והאסכלה -- מגעילן במים חמים על גבי האש, ואחר כך מדיחן.

יב) [יג] במה דברים אמורים, שבישל בהן אחר שנזרק הדם כהלכתו; אבל אם בישל קודם זריקה, או שבישל בשר חטאת הנשרפת -- אינו טעון מריקה ושטיפה. בישל במקצת הכלי, טעון מריקה ושטיפה. [יד] צלה הבשר בתנור של חרס -- יש בדבר ספק אם יישבר, הואיל ונתבשלה בו, או לא יישבר, הואיל ולא נגעה בו.

יג) ולא בחטאת בלבד -- אלא כל הכלים שמשתמשין בהן במקדש על ידי חמין, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים, טעונין מריקה ושטיפה, עקב אכילה. וכן השפוד והאסכלה -- מגעילן, עקב אכילה. ואינו מניחן עד זמן אכילה שנייה; אלא כשישלים לאכול, יגעיל השפוד והאסכלה, וימרק וישטוף הכלי -- בין כלי מתכות, בין כלי חרס: חוץ מן החטאת, ששובר בה כלי חרס.

יד) ומבשל, ושונה, ומשלש מיד -- בין בכלי מתכות בין בכלי חרס, וממרק ושוטף עד סוף אכילה. [טו] כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה -- אינם טעונין מריקה ושטיפה, אפילו בחטאת, אלא הדחה בלבד.

טו) נאמר בחטאת "כול אשר ייגע בבשרה, יקדש" (ויקרא ו,כ), להיות כמוה: אם פסולה היא, הנוגע בה פסול; ואם כשרה היא, הנוגע בה ייאכל כמוה ובקדושתה.

טז) במה דברים אמורים, בשנבלעה בו; אבל נגיעה בלא הבלעה, אינה מקדשת. ואחד החטאת, ואחד שאר קודשים -- בין קלים בין חמורים, שנאמר "זאת התורה לעולה למנחה" (ויקרא ז,לז).

יז) נגע בשרה ברקיק, ונבלע במקצתו -- לא נתקדש כולו, אלא חותך מקום הבלע.

יח) כלי שבישל בו קודשים וחולין, או קודשי קודשים וקודשים קלים -- אם יש בהן בנותן טעם, הרי הכול נאכל כחמור שבהן, וטעון הכלי מריקה ושטיפה, והכול כחמור שבהן לכל דבר; ואם לא נתן טעם זה בזה, אין הקלין נאכלין כחמורים, ואינן כמותן לכל דבר, אלא הכלי טעון מריקה ושטיפה.

יט) בגד שניתז עליו דם החטאת, ויצא חוץ לעזרה -- מחזירו לעזרה, ומכבסו שם. נטמא חוץ לעזרה, כיצד יעשה -- קורעו כדי שיטהר, ומכניסו ומכבסו בפנים; וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת -- לפי שנאמר "בגד" (ויקרא ו,כ), צריך לכבס בגד. ואף על פי שהוא טמא מדבריהם, מפני כדי המעפורת שנשארה בו -- כיון שנקרע רובו, טהור מן התורה, ומותר להכניסו למקדש לכבס הדם.

כ) מעיל שניתז עליו דם חטאת, ויצא ונטמא לחוץ, כיצד הוא עושה, והרי הקורע אותו לוקה כמו שביארנו -- מכניסו פחות פחות משלוש אצבעות, ומכבסו בפנים; ואחר שיתכבס כל הדם מעט מעט, מטבילין אותו בחוץ.

כא) כלי חרס שבישל בו החטאת, ויצא -- מכניסו, ושוברו בפנים. נטמא בחוץ -- נוקבו בכדי שורש קטן, כדי שיטהר, ומכניסו, ושוברו בפנים; ואם נקבו נקב גדול מזה, אינו שוברו בפנים -- שהרי אינו כלי, ואין שוברין בפנים אלא כלים.

כב) וכן כלי מתכות שבישלה בו, ויצא חוץ לעזרה -- מכניסו, ומורקו ושוטפו בפנים; נטמא כשיצא -- פוחתו עד שיטהר, ומכניסו בפנים, וחוזר ומרדדו עד שייסתם הפחת, ויחזור כתבנית הכלים; ואחר כך מורקו ושוטפו בעזרה -- שנאמר "ואם בכלי נחושת..." (ויקרא ו,כא), אין מוריקן בפנים אלא כלים.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק ט

א) מצות עשה לעשות כל האשמות, כמצותן האמורה בתורה. וכיצד מעשה האשמות -- בין אשם ודאי בין אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו. ומפשיט, ומוציא האימורין, ומולחן, וזורקן על גבי האישים; ואם רצה להוליכן בכלי, מוליך. ושאר בשרם -- נאכל לזכרי כהונה בעזרה, כחטאת.

ב) אשם מצורע -- יש בקבלת דמו שינוי, כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה; ואף על פי כן שאר מעשיו וזריקת דמו על המזבח ואכילתו, כשאר האשמות לכל דבר.

ג) עשיית כל שלמים כמצותן, מצות עשה; והם ארבעה מינין -- האחד שלמי ציבור, והשלושה שלמי יחיד. [ד] כיצד מעשה שלמי ציבור, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו; ומפשיט, ומוציא האימורין, ומולחן, ומקטירן. והשאר -- נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם, מפני שהן קודשי קודשים כמו שביארנו.

ד) [ה] שלמי יחיד, שלושה מינין: האחד -- הוא הבא שלמים בלא לחם, כגון שלמי חגיגה ושמחה; וזה הוא הנקרא שלמים. והשני -- שלמים הבאים עם הלחם, בנדר או נדבה; וזה הוא הנקרא תודה, ואותו הלחם נקרא לחם תודה. והמין השלישי -- שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאות, והם באים עם לחם; וזה הוא הנקרא איל נזיר.

ה) [ו] וכיצד מעשה שלושתן, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו; ומפשיט, ומוציא האימורין, ואחר כך מנתח את הבשר. ומפריש החזה ושוק הימין, ונותן האימורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים, וכוהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים, ומניף הכול לפני ה' במזרח. וכן כל הטעון תנופה, במזרח מניפין אותו. [ז] וכיצד הוא מניף -- מוליך ומביא, ומעלה ומוריד.

ו) ואם היה הקרבן תודה -- לוקח מן הלחם הבא עימה אחד מעשרה, ומניחו עם החזה והשוק והאימורים, ומניף הכול על ידי הבעלים, כמו שביארנו.

ז) [ח] וכיצד מניחן על ידי הבעלים -- נותן את החלבים על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה, ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהן; ואם יש שם לחם, מניחו למעלה. ומניף הכול.

ח) [ט] היה הקרבן איל נזיר -- מוציא האימורין, ומפריש חזה ושוק, ומבשל שאר האיל בעזרת הנשים. ולוקח הכוהן הזרוע בשלה מן האיל, עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עימו, עם החזה והשוק והאימורין, ומניח הכול על ידי הנזיר; והכוהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים, ומניף הכול כמו שביארנו.

ט) [י] איזה הוא חזה -- כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצוואר, למטה עד הכרס; וחותך עימה שתי צלעות, אילך ואילך. ואיזה הוא זרוע -- מן הפרק של ארכובה עד כף של יד, שהם שני אברים מעורין זה בזה. הזרוע האמורה, היא זרוע של ימין; ושכנגדה ברגל, הוא השוק האמור בכל מקום.

י) [יא] ואחר שמניפין, מולח האימורין, ומקטירן על גבי המזבח; אבל החזה והשוק נאכל לכוהנים, שנאמר "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה" (ויקרא ז,לד); ושאר השלמים, נאכלים לבעלים. ואין הכוהנים זוכין בחזה ושוק, אלא לאחר הקטר האימורין.

יא) [יב] וכן הלחם שמניף עם התודה ועם איל נזיר, והזרוע הבשלה -- נאכלין לכוהנים; ושאר הלחם עם שאר הבשר, נאכל לבעלים. והלחם שמניף עם החזה והשוק, הן הנקראין מורם מתודה; והזרוע בשלה עם החזה והשוק עם הלחם שמניף, הן הנקראין מורם מאיל נזיר.

יב) [יג] הלחם המורם מן התודה, ספק תרומה הוא; לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה, ואינו מדמע כתרומה. [יד] היה בעל התודה כוהן -- הרי שאר הלחם נאכל לבעלים, כתודת ישראל, שאין הלחם הבא עם התודה או עם איל נזיר, קרוי מנחה.

יג) [טו] שניים שהביאו שלמים בשותפות, האחד מניף ברשות חברו; אפילו הן מאה, אחד מניף על ידי כולן: מה שאין כן בסמיכה. [טז] הייתה אישה בעלת הקרבן -- אינה מניפה, אבל הכוהן מניף, שקרבנה טעון תנופה, והיא פסולה לתנופה. ולעולם אין אישה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד, כמו שביארנו; ותנופה קודמת להגשה, בכל מקום.

יד) [יז] כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה, לוקח עשרים עישרון סולת, ועושה מהן עשרה עשרונים חמץ, ועשרה מצה; העשרה של חמץ, עושה אותן עשר חלות.

טו) [יח] וכיצד מחמצן, מביא שאור כדי חימוצן, ונותנו לתוך המידה, וממלא את המידה: אף על פי שסופה להיות חסרה או יתרה, מפני השאור, שפעמים יהיה עבה וקשה, ופעמים רך -- אין משגיחין אלא על מידתה עתה, והרי הוא מודד עישרון עישרון שלמים.

טז) והעשרה עשרונים של מצה -- עושין מהן שלושים חלות שוות, עשר חלות מכל מין: עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקים, ועשר חלות מורבכת. [יט] וכיצד היא המורבכת -- חולט אותה ברותחין, ואופה אותה, ואחר כך קולה אותה בשמן על הלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין; ומרבין בשמנה. וזה הוא הריבוך האמור בכל מקום.

יז) [כ] ובכמה שמן הוא עושה השלושים חלות, בחצי לוג שמן; ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי. רביעית ממנו לרבוכה, ושמינית לחלות, ושמינית לרקיקין. [כא] החלות, לותת הסולת שלהן בשמינית של שמן; ואחר כך לש, ואופה אותם. והרקיקין, מושחן בשמינית שלהן אחר אפייתן.

יח) והכוהן לוקח מן הכול ארבע חלות, אחת מכל מין, שנאמר "אחד מכל קרבן" (ויקרא ז,יד). [כב] ולחמי תודה שאפה אותם ארבע חלות, יצא -- לא נאמר ארבעים אלא למצוה: והוא שיפריש החלה שלהן, אחת מכל קרבן כשהן בצק -- שאין מפרישין פרוסה: שנאמר "אחד מכל קרבן", שלא ייטול פרוס.

יט) [כג] וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר, לוקח שישה עשרונות ושני שלישי עישרון, ועושה מהן עשרים חלות שוות, והכול מצה: עשרה רקיקין משוחין בשמן, ועשר חלות לותת הסולת שלהן בשמן; והכול מאפה תנור. ושמן שלהן רביעית; ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי. והכוהן לוקח מהן שתי חלות, אחת מכל מין.

כ) [כד] שני מיני לחם שבנזיר, וארבעה מיני לחם שבתודה -- מעכבין זה את זה. ומעשה הלחם של שניהן, חוץ לעזרה.

כא) [כה] כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח -- אחר שזורק דמן כמו שביארנו, מפשיט, ומוציא האימורים, ומולחם, ומקטירם. ושאר בשר הבכור, נאכל לכוהנים; ושאר בשר המעשר, נאכל לבעליו. והפסח -- נאכל למנוייו כהלכתו, כמו שיתבאר בהלכות הפסח.