zirkind.com

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות פסולי המוקדשין פרק יד

א) אין המחשבה הולכת, אלא אחר העובד; אבל מחשבת בעל הקרבן, אינה מועלת כלום: אפילו שמענו הבעלים שפיגלו, והייתה מחשבת העובד נכונה -- הרי זה כשר. [ב] ואין המחשבה מועלת, אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה.

ב) ממי שהוא ראוי לעבודה כיצד, אחד מן הפסולין לעבודה שקיבל הדם, או הוליך, או זרק, וחישב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן -- לא פסל במחשבתו, לפי שאינו ראוי לעבודה. ואותו הדם שקיבל או שזרק מקצתו, יישפך לאמה; ואם נשאר דם הנפש, יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה. אבל אם חישב הפסול בשעת שחיטה, פסל במחשבתו -- שהשחיטה כשרה בפסולין, כמו שביארנו.

ג) יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן, כשרין כמו שיתבאר; לפיכך אם קיבל הדם כוהן זה שאינו ראוי לעבודה, או הוליכו, או זרקו -- פסל הזבח כאילו עשאהו לשמו, שהוא פסול. ואף על פי שיש דם הנפש, וחזר הכשר וקיבל וזרק -- כבר נפסל הזבח: ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותו, אלא מפני שהוא פסול לעבודה, כמו שביארנו.

ד) [ג] בדבר הראוי לעבודה כיצד, מנחת העומר שקמצה שלא לשמה -- הרי זו כמי שנעשית לשמה, ושייריה נאכלין: מפני שהיא מן השעורים, ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות. וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה, קודם שילקט הלבונה -- אין מחשבתו מועלת, שהרי אינה דבר הראוי לעבודה. וכן כל כיוצא בזה.

ה) [ד] במקום הראוי לעבודה כיצד, מזבח שנפגם, וחישב מחשבת זמן או מחשבת מקום -- לא פסל הזבח במחשבה זו, שהרי אין המקום עתה ראוי לעבודה. קמץ את המנחה בחוץ, וחישב בשעת קמיצה מחשבת זמן או מחשבת מקום -- אין מחשבה זו כלום.

ו) [ה] אלו דברים שאינם ראויין לאכילה מן הקרבנות, וראויין להקטרה -- הדם, והאימורין, ובשר העולה, והקומץ והלבונה מן המנחות הנקמצות. [ו] ואלו ראויין לאכילה, ואינן ראויין להקטרה -- הבשר הנאכל מכל הזבחים, בין הנאכל לכוהנים, בין הנאכל לכל אדם, ושיירי המנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים.

ז) ואלו דברים שאינם ראויין לא לאכילה, ולא להקטרה -- בשר חטאות הנשרפות, והעור של בהמה כולו, חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה. אבל המורא, והוא הקרום הדק הדבוק בעור ומבדיל בין העור והבשר -- אינו ראוי לאכילה; וכן העצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים, והנוצה של עוף, והציפורניים, והחרטום שלו, וראשי גפיים, וראש הזנב -- אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר, שאילו ייחתכו מן החי יבצבץ הדם וייצא, הואיל ואינן חשובין, נקראין דבר שאינו ראוי לאכילה לעניין הקרבנות.

ח) וכן המרק, והתבלין, והשליל, והשליה, וביצי העוף, והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט ויישאר מודבק בעור, והוא הנקרא אלל -- כל אלו אינן חשובין לעניין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאינו ראוי לאכילה. [ח] ומחשבין על דבר העומד לאבוד, או על דבר העומד לשריפה.

ט) המחשב באחת מאותן ארבע העבודות או בכולן, לאכול דבר שאין דרכו לאכילה, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטרה, בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן -- הזבח כשר. כיצד, חישב לשתות מדם הזבח, או לאכול מאימוריו, או לאכול מן הקומץ ומן הלבונה, בחוץ או למחר, או שחישב להקטיר מבשר הזבח, או משיירי המנחה, בחוץ או למחר -- הרי הזבח כשר.

י) וכן אם חישב לאכול או להקטיר מן העור, ומן העצמות, והגידין, והמרק, או האלל, וכיוצא בהן, בין במחשבת זמן, בין במחשבת מקום -- הזבח כשר; וכן אם חישב לאכול מפרים ושעירים הנשרפין, בחוץ או למחר -- הרי הן כשרים. וכן כל כיוצא בזה.

יא) [ט] חישב שיאכלו הטמאין או הפסולין, מדבר הראוי לאכילה, או שיקטירו הטמאין או הפסולין, מדבר הראוי להקטרה, חוץ לזמן אכילה והקטרה -- הזבח פיגול, כמו שביארנו: חוץ למקום אכילה והקטרה -- הרי זה פסול, ואינו פיגול.

יב) [י] אין אכילה פחותה מכזית, ולא הקטרה פחותה מכזית; לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית, או שחישב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית, בין במחשבת זמן, בין במחשבת מקום -- הזבח כשר.

יג) חישב לאכול כחצי זית בחוץ, ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחישב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה, ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה -- הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ואם הוציאו בלשון אכילה, ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית -- הרי אלו מצטרפין: לשון אכילה אחד הוא.

יד) חישב לאכול או להקטיר כחצי זית, וחזר וחישב על חצי זית אחר באותה המחשבה -- הרי אלו מצטרפין. חישב לאכול כחצי זית, ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית, בין במחשבת מקום, בין במחשבת זמן -- הרי אלו מצטרפין: לשון אכילה אחד הוא.

טו) חישב על כזית שיאכלוהו שניים, הרי אלו מצטרפין; חישב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס, הרי זה מצטרף. חישב בשעת זביחה לאכול כחצי זית, ובשעת זריקה לאכול כחצי זית -- הרי אלו מצטרפין, בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן. וכן אם חישב על כזית בשעת קבלה, ועל כזית בשעת הולכה: שארבע העבודות מצטרפות, והרי הן כעבודה אחת.

טז) חישב להקטיר כחצי זית מן הקומץ, וכחצי זית מן הלבונה -- הרי אלו מצטרפין: שהלבונה עם הקומץ למנחה, כאימורין לזבח. לפיכך אם חישב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו -- הרי זה פיגול, כמו שיתבאר.

יז) אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר, או שחישב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר -- כיון שחישב על כדי הזיה מן הדם, פסל.

---

הלכות פסולי המוקדשין פרק טו

א) כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם, בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות ציבור -- כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה: חוץ מן החטאת והפסח -- שאם נעשו במחשבת שינוי השם, פסולין. ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה, או בשעת קבלה, או בשעת הולכה, או בזריקה, כמו שביארנו.

ב) כיצד לא עלו לשם חובה, כגון ששחט עולה לשם שלמים -- לא עלת לבעלים: לא משום עולה שהן חייבין בה, ולא משום שלמים; אלא חייבין להביא זבח אחר. וכן אם שחט עולת ראובן לשם שמעון -- לא עלת לא לראובן, ולא לשמעון.

ג) במה דברים אמורים, כשעקר שם הזבח בזדון; אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא, ועשה כל עבודותיה לשם שלמים -- עלת לבעלים לשם חובה. וכן החטאת והפסח שעשה אותו במחשבת שינוי השם בטעות, כשרים -- שעקירה בטעות אינה עקירה.

ד) וכן עולת העוף שמלקה או שמיצה דמה במחשבת שינוי השם -- כשרה, ולא עלת לבעלים; וחטאת העוף, פסולה. [ב] וכן כל המנחות שנעשו במחשבת שינוי השם -- כשרות, ולא עלו לבעלים: חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות -- שאם חישב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם, פסולות.

ה) שינוי השם במנחה כיצד, כגון שקמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, או מרחשת לשם מחבת, או מחבת לשם מרחשת, וכן כל כיוצא בזה.

ו) [ג] אסור לחשב בקודשים מחשבה שאינה נכונה, כמו שיתבאר; לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו, או מנחה שקמצה שלא לשמה, בין בזדון, בין בשגגה -- חייב להשלים שאר עבודות לשמן: אפילו שחט וקיבל והוליך במחשבת שינוי השם, חייב לזרוק במחשבה נכונה.

ז) ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח מכל הזבחים, ודין מנחת חוטא ומנחת קנאות מכל המנחות -- מפני שעיין עליהם הכתוב: הרי הוא אומר בחטאת "ושחט אותה, לחטאת" (ויקרא ד,לג), שתהיה שחיטה לשם חטאת; וכן שאר עבודותיה לשמה. ונאמר "על חטאתו" (ויקרא ד,כח), שתיעשה לשם אותו החטא. ונאמר "וכיפר עליו" (ויקרא ד,כו), שתהיה לשם בעליה. ונאמר בפסח "ועשית פסח, לה'" (דברים טז,א), שתהיה כל עשייתו לשם פסח, ונאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז), שתהיה זביחתו לשם פסח; הא אם שינה שמו, או שם בעליו -- פסול. ובמנחת חוטא הוא אומר "מנחה, היא" (ויקרא ב,ו), ובמנחת סוטה נאמר "כי מנחת קנאות הוא" (במדבר ה,טו) -- שיהיו כל מעשיהן לשמן.

ח) [ד] חטאת ששחטה לשם זבח אחר, כגון ששחטה לשם עולה, או לשם אשם, או לשם שלמים -- פסולה, כמו שביארנו; אבל אם שחטה לשם חולין -- הרי זו כשרה, ולא עלת לבעלים: [ה] מפי השמועה למדו שהקודשים מחללין קודשים, ואין החולין מחללין קודשים.

ט) [ו] שחטה לשם חטא אחר, כגון שבאה על אכילת חלב, ושחטה על אכילת דם -- פסולה. [ז] שחטה לשם אדם אחר שהוא מחוייב חטאת, אפילו חטאת שאינה קבועה -- הרי זו פסולה. [ח] אבל אם שחטה לשם אחד שהוא מחוייב עולה -- הרי זו כשרה, ולא עלת לבעלים: שנאמר "וכיפר עליו" (ויקרא ד,כו) -- עליו, ולא על חברו שהוא מחוייב חטאת כמותו. [ט] שחטה לשם מת -- כשרה, ולא עלת לבעלים: שאין כפרה למתים.

י) שחטה לשם מי שאינו מחוייב קרבן כלל, לא חטאת, ולא עולה, ולא שאר קרבנות -- הרי זו פסולה: שמא מחוייב הוא, ואינו יודע.

יא) [י] שחטה לשמה, וחישב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה -- הרי זו פסולה: לפי שמחשבין מעבודה לעבודה; וזאת המחשבה שחישב בשעת השחיטה, כאילו חישבה בשעת זריקה -- ולפיכך פסולה.

יב) [יא] הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם, בין ששינה שמו לשם זבח אחר, בין ששינהו לשם חולין -- פסול, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז). במה דברים אמורים, ששחטו בזמנו שהוא יום ארבעה עשר בניסן -- אפילו שחטו בשחרית במחשבת שינוי השם, פסול. אבל אם שחטו שלא בזמנו -- במחשבה שלא לשמו, כשר; שלא לשם בעליו -- נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו, ופסול. [יב] פסח ששחטו לשמו בארבעה עשר קודם חצות -- פסול, לפי שאינו זמנו. עברה שנתו, ושחט בזמנו לשם פסח, וכן השוחט שאר זבחים לשם פסח, אפילו שחטן אחר חצות -- הרי אלו כשרים, ולא עלו לבעלים לשם חובה.

יג) תודה ששחטה לשם שלמים, עלת לבעלים; ושלמים ששחטן לשם תודה, לא עלו לבעלים: לפי שהתודה נקראת שלמים, ושלמים לא נקראו תודה.

יד) עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל, לא עלת לבעלים: שהרי שחטה שלא לשם בעליה; ואף על פי שזה ששחטה לשמו אינו מחוייב כלום בעינינו, אי אפשר שלא יהיה חייב כפרה לשמיים -- שאין לך אדם מישראל שלא עבר על מצות עשה.

טו) עולה הבאה לאחר מיתה, שעשיה שלא לשם בעליה -- עלת לבעלים לשם חובה, שאין בעלים לאחר מיתה.

טז) שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים, לא עלו לציבור לשם חובה; ואם דימה שהם אילים, ושחטם לשם אילים -- עלו להם, מפני שהיא עקירה בטעות.

יז) אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בהונות -- טעון נסכים: שאם יקרב בלא נסכים, נמצא כמקריב נדבה; ואין האשם בא נדבה.

יח) כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו -- לא יביא מנחת נסכים שלו שני עשרונים, אלא עישרון אחד כשאר הנדבות: שהרי לא עלה לשם חובתו. וכן תמיד ששחטו שלא לשמו, לא יעלה עימו שני גזרי עצים כשאר התמידים -- שהרי לא עלה לחובת התמיד, אלא הרי הוא ככל הנדבות.

יט) שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן -- הדם ייזרק והבשר ייאכל, אף על פי שלא עלו לציבור לשם חובה. ואם הייתה שבת, לא יזרוק; ואם זרק, הורצה להקטיר אימורין לערב.

כ) וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן -- אף על פי שלא עלו לבעלים, הרי הן נאכלין ליום ולילה; ואין טעונין לחם. וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן -- אף על פי שלא עלו לבעלים, הרי הן נאכלין.

---

הלכות פסולי המוקדשין פרק טז

א) כבר ביארנו שהמחשב באחת מארבע העבודות, מחשבת המקום -- הקרבן פסול, ואינו פיגול; ואם חישב מחשבת הזמן, הקרבן פיגול. במה דברים אמורים, בשלא עירב עם מחשבת הזמן, מחשבה אחרת; אבל אם עירב מחשבת מקום, או מחשבת שינוי השם בפסח ובחטאת, עם מחשבת הזמן -- הקרבן פסול, ואינו פיגול.

ב) כיצד, שחט וקיבל והוליך וזרק, ומחשבתו בארבע עבודות אלו מחשבת הזמן, או שהייתה מחשבתו באחת מארבעתן מחשבת הזמן, ובשאר העבודות הייתה מחשבתו נכונה, או לא הייתה שם מחשבה כלל בשאר העבודות -- הרי זה פיגול.

ג) אבל אם שחט במחשבת הזמן, וקיבל או הוליך או זרק במחשבת המקום, או ששחט במחשבת המקום, וקיבל או הוליך או זרק במחשבת הזמן -- הרי זה אינו פיגול, אלא פסול בלבד.

ד) וכן הפסח והחטאת ששחטן במחשבת שינוי השם, וקיבל והוליך וזרק במחשבת הזמן, או ששחטן במחשבת הזמן, וקיבל או הוליך או זרק במחשבת שינוי השם -- אין זה פיגול, אלא פסול. והוא הדין בעופות, ובמנחות. אין שם פיגול אלא קרבן שנפסל במחשבת הזמן -- ולא עירב עימה מחשבת המקום, לא בתחילה ולא בסוף; ולא עירב עימה מחשבת שינוי השם, בקרבנות שנפסלין במחשבת שינוי השם.

ה) [ב] המחשב באחת מארבע העבודות, או בכולן, לאכול כזית מדבר הראוי לאכילה בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ, או כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, או כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ -- הרי הקרבן פסול, ואינו פיגול; וכן אם עירב המחשבות בהקטרה -- הרי זה פסול, ואינו פיגול.

ו) [ג] חישב לאכול או להקטיר כחצי זית במחשבת המקום, ולאכול או להקטיר כזית במחשבת הזמן -- הרי זה פיגול, בין שהקדים מחשבת כזית, בין שאיחר אותה: שאין חצי זית חשוב אצל כזית.

ז) [ד] חישב על חצי זית במחשבת הזמן, ועל חצי זית במחשבת המקום, וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן -- הרי זה פיגול; וכן אם חישב על חצי זית במחשבת הזמן, וחזר וחישב על כזית, חצייו במחשבת הזמן, וחצייו במחשבת המקום -- הרי זה פיגול.

ח) [ה] חישב על הדמים הניתנין למטה ליתן אותן למעלה, או על הניתנין למעלה ליתן אותן למטה, וכיוצא במחשבות אלו שאינן פוסלין כמו שביארנו, ועירב עימהן מחשבת הזמן -- הרי זה פיגול; ואם חישב עימהן מחשבת המקום לבדה -- הרי זה פסול, ואינו פיגול.

ט) [ו] חישב על הדם הניתן למעלה ליתן אותו למחר למטה, או על הדם הניתן למטה ליתן אותו למחר למעלה, או שחישב על הדם הניתן בפנים בהיכל ליתן אותו למחר במזבח החיצון, או שחישב על הדם הניתן במזבח החיצון ליתן אותו למחר בפנים בהיכל -- אינו פיגול, אף על פי שחישב מחשבת הזמן: הואיל ושינה מקום נתינת הדם במחשבתו -- הרי זה פסול, ואינו פיגול.

י) ומאחר שביארנו בהלכות אלו שהדם שניתן שלא במקומו, כאילו ניתן במקומו, למה לא יהיה זה פיגול, במחשבה זו שחישב ליתן הדם שלא במקומו למחר -- מפני שהדם הניתן שלא במקומו, אף על פי שהזבח כשר, אינו מתיר הבשר באכילה, כמו שביארנו. וכל זריקה שאינה מתרת הבשר באכילה -- אם חישב ליתן אותה חוץ לזמנו, לא פיגל; לפיכך אם חזר וחישב בזבח זה מחשבת הזמן -- הרי זה פסול, ואינו פיגול.

יא) [ז] חישב מחשבת זמן בשעת קמיצה, אבל לא בשעת ליקוט הלבונה, או שחישב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה, אבל לא בשעת קמיצה -- הרי זו פסולה, ואינה פיגול: עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר, שהוא הקומץ עם הלבונה -- בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה, או בשעת נתינת שניהן בכלי, או בשעת הולכתן, או בשעת זריקתן.

יב) [ח] חישב בשעת הקטרת הקומץ, שיקטיר הלבונה למחר -- אינה פיגול: שאין הקטרה מפלגת הקטרה. וכן אם הקטיר הלבונה לבדה, או הקומץ לבדו, והוא מחשב לאכול שיירים למחר -- הרי זו פסולה, ואינה פיגול: שאין מפגלין בחצי מתיר. אבל אם הקטיר את הקומץ לבדו, וחישב שיקטיר לבונה למחר, ואחר כך הקטיר הלבונה, וחישב שיאכל השיירים למחר -- הרי זה פיגול: שהרי פשטה מחשבת זמן בכל המנחה.

יג) [ט] הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, והוא מחשב שיאכל כדי שומשום מן השיירים למחר, עד שהשלים כל הקומץ עם הלבונה במחשבת הזמן -- הרי זו פסולה, ואינה פיגול: שאף על פי שדרך אכילה בכך מעט מעט, אין דרך הקטרה בכך; אלא הרי זו כמנחה שלא הוקטר קומצה.

יד) [י] מנחת חוטא או מנחת קנאות שהיה עליה לבונה, וחישב בה מחשבת הזמן קודם שילקט הלבונה -- הרי זו פסולה, ואינה פיגול; ואם אחר שליקט הלבונה, חישב עליה מחשבת הזמן -- הרי זה פיגול.

טו) [יא] שיירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, והקטיר הקומץ במחשבת הזמן -- הרי זה ספק אם נקבעו לפיגול, והרי הן פיגול, או לא נקבעו, ואינה פיגול.