zirkind.com

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשה הקרבנות פרק י

א) אכילת החטאת והאשם -- מצות עשה, שנאמר "ואכלו אותם, אשר כופר בהם" (שמות כט,לג): הכוהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים. והוא הדין לשאר הקודשים שאוכלין הכוהנים, שאכילתן מצוה. [ב] וכן אכילת שיירי מנחות -- מצות עשה, שנאמר "והנותרת ממנה, יאכלו אהרון ובניו" (ויקרא ו,ט).

ב) [ג] ואין חטאת ואשם ושיירי מנחות נאכלין אלא לזכרי כהונה, בעזרה; ואם נאכלו בהיכל -- נאכלו, שנאמר "לכל מנחתם ולכל חטאתם, ולכל אשמם... בקודש הקודשים, תאכלנו: כל זכר יאכל אותו" (במדבר יח,ט-י); וכן שלמי ציבור, הרי הם כחטאת וכאשם, כמו שביארנו.

ג) [ד] חזה ושוק של שלמים -- נאכלין לכוהנים זכרים ונקבות, שנאמר בהם "לך נתתים ולבניך ולבנותיך" (במדבר יח,יא); וכן המורם מתודה והמורם מאיל נזיר, שנאמר "כול תרומות הקודשים, אשר ירימו בני ישראל לה' -- נתתי לך ולבניך ולבנותיך" (במדבר יח,יט). [ה] וכן הבכור, שהרי נאמר בו "ובשרם, יהיה לך -- כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח,יח). וכל אלו הנאכלים לכוהנות -- נאכלים לעבדי הכוהנים ולנשיהם, כתרומה.

ד) וכולן נאכלין בכל העיר, שנאמר "את חזה התנופה ואת שוק התרומה, תאכלו במקום טהור" (ויקרא י,יד): לא נאמר בהן במקום קדוש, שהיא העזרה; אלא טהור, שהוא כל מחנה ישראל -- שכנגדו לדורות ירושלים. והוא הדין למעשר ופסח, שהם קודשים קלים כשלמים. והחלונות ועובי החומה, כלפנים.

ה) [ו] השלמים -- נאכלים ביום הזביחה, וכל הלילה, וכל יום המוחרת עד שתשקע החמה: שנאמר "ביום הקריבו את זבחו, ייאכל; וממוחרת... ואם היאכל ייאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי..." (ויקרא ז,טז-יח). נמצאת למד שהן נאכלין לשני ימים ולילה אחד, בין חלק הכוהנים בין חלק הבעלים; והוא הדין לבכור ומעשר, שהרי הם קודשים קלים כשלמים.

ו) [ז] אבל התודה -- אף על פי שהיא קודשים קלים, אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה: שנאמר בה "ביום קרבנו ייאכל: לא יניח ממנו, עד בוקר" (ויקרא ז,טו). וכן איל הנזיר והלחם הבא עימהן, כיוצא בהן -- בין חלק הכוהנים, בין חלק הבעלים. והוא הדין לחטאת ולאשם ולשלמי ציבור ולשיירי מנחות, שהכול נאכל ליום ולילה -- שנאמר "ביום קרבנו ייאכל", כל הקרבנות במשמע: חוץ מן השלמים, שפירש בהן הכתוב; ובכור ומעשר, הדומים להם.

ז) [ח] כל אלו הנאכלין ליום ולילה -- דין תורה, שהן נאכלין עד שיעלה עמוד השחר; וכדי להרחיק מן העבירה, אמרו חכמים שאין נאכלין אלא עד חצות הלילה.

ח) [ט] כל הקרבנות, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים -- אין אוכלין אותם אלא הטהורין, המולין: אפילו העריב שמשו, ולא הביא כפרתו -- אינו אוכל בקודשים. והטומטום אסור לאכול בקודשים, לפי שהוא ספק ערל; אבל האנדרוגינוס, ייראה לי שאוכל בקודשים קלים.

ט) [י] ומותר לאכול את הקודשים, בכל מאכל; אפילו הכוהנים מותרין לאכול חלקם, בין מקודשים קלים בין מקודשי קודשים -- בכל מאכל, ולשנות באכילתן, ולאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים; ולתת לתוכן תבלין של חולין -- אבל לא תבלי תרומה, שלא יביאו את התרומה לידי פסול. והעצמות הנשארות מותרות, ועושין מהן כל כלים שירצו.

י) [יא] הייתה להן אכילה מועטת -- אוכלין עימה חולין ותרומות, כדי שתהיה נאכלת עם השובע; הייתה להן אכילה מרובה -- אין אוכלין עימה חולין ותרומה, כדי שלא תהיה נאכלת אכילה גסה. וכן בשיירי המנחות.

יא) [יב] אין מבשלין חטאת או אשם, עם מורם מתודה או מאיל נזיר -- מפני שממעט באוכליהם, ובמקום אכילתם; ולא מורם מתודה ומאיל נזיר, עם בכור או עם חזה ושוק של שלמים -- מפני שממעט זמן אכילתם. ולא מורם משלמים של אמש, עם חטאת ואשם של יום -- מפני שממעט באוכליהן, ובזמן אכילתן, ובמקום אכילתן. אבל חטאת ואשם, מתבשלין זה עם זה; ותודה ואיל נזיר, זה עם זה; והבכור וחזה ושוק, זה עם זה.

יב) חתיכה של קודשי קודשים, או של פיגול או נותר, שנתבשלה עם חתיכות אחרות -- אותן החתיכות אסורות לזרים, ומותרות לכוהנים. [יג] בשר קודשי קודשים, או בשר קודשים קלים, שנתבשל עם בשר תאווה -- הרי בשר התאווה אסור לטמאים, ומותר לטהורים.

יג) [יד] נאמר בעולה "עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה" (ויקרא ז,ח), ונאמר בחטאת "הכוהן המחטא אותה, יאכלנה" (ויקרא ו,יט), ונאמר באשם "הכוהן אשר יכפר בו, לו יהיה" (ויקרא ז,ז), ונאמר בשלמים "לכוהן הזורק את דם השלמים, לו יהיה" (ויקרא ז,יד), ונאמר במנחה "הכוהן המקריב אותה, יאכלנה" (ראה ויקרא ז,ט) -- אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי: שהכוהן הראוי לעבודה זו, הוא שיש לו חלק לאכול; ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן, כגון שהיה טמא -- אין לו חלק לאכול, אפילו כשיטהר לערב. אבל לעניין חלוקה, הכול לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום; וכולם חולקים בכל קודשי המקדש, איש כאחיו -- בין זה שהקריב, בין אחיו שעימו במקדש שלא הקריב.

יד) [טו] ולמה חלק הכתוב במנחות, בין מנחות האפויות ומנחת הסולת, שהרי באפויות הוא אומר "וכל המנחה אשר תיאפה בתנור... לכוהן המקריב אותה, לו תהיה" (ויקרא ז,ט), ובמנחת הסולת הוא אומר "וכל מנחה בלולה בשמן, וחרבה -- לכל בני אהרון תהיה, איש כאחיו" (ויקרא ז,י): שהאפויה, כשחולקין אותה אנשי בית אב -- כל שיגיע לו חלקו, אפילו כזית פת, הרי הוא ראוי לו, שהרי אוכלו מיד; אבל הסולת, אם יחלקוה ביניהן -- נמצא מגיע לזה מלוא כפו סולת או פחות, שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו. לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה, ולא יחלקו זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב -- הוצרך הכתוב לומר בה "לכל בני אהרון תהיה איש כאחיו", לומר שיחלקו אותה בפני עצמה.

טו) מכאן אמרו חכמים, אין חולקין מנחה כנגד מנחה, אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת, או סולת כנגד סולת; אלא כל אחת ואחת, חולקין שייריה בפני עצמה. [טז] וכן אין חולקין עוף כנגד עוף, ולא חטאת כנגד חטאת, ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק; אלא כל חלק וחלק, חולקין אותו ביניהן בשווה.

טז) [יז] אין הקטן חולק אפילו בקודשים קלים, אף על פי שמותר להאכילו קודשי קודשים; וכן אישה ואנדרוגינוס -- אין חולקין להם בקודשי המקדש כלל, שנאמר "איש כאחיו" (ויקרא ז,י). אבל בעל מום, בין קבוע בין עובר, בין שנולד במומו בין שהיה תמים ונפסל -- חולק ואוכל, שנאמר "לחם אלוהיו, מקודשי הקודשים, ומן הקודשים, יאכל" (ויקרא כא,כב): והוא, שיהיה ראוי לאכול; אבל אם היה טמא, אינו חולק לאכול לערב. [יח] וכן כוהן גדול -- אוכל שלא בחלוקה, אלא נוטל כל מה שירצה.

יז) [יט] כל הראוי לאכילת הקודשים בשעת הקרבן, חולק לאכול; וכל מי שאינו ראוי לאכול בשעת העבודה -- אף על פי שהוא ראוי לעבודה, והרי הוא ראוי לאכול לערב -- אינו חולק כדי להניח חלקו לערב. כיצד, טבול יום, ומחוסר כיפורים, והאונן ביום הקבורה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט -- אין חולקין לאכול לערב.

יח) [כ] כל שאינו ראוי לאכול, אינו ראוי לעבוד: חוץ מכוהן גדול האונן -- שהוא מקריב ואינו אוכל, כמו שביארנו. וכל שאינו ראוי לעבוד, אינו ראוי לאכול -- חוץ מבעל מום, שכבר נתפרש בתורה.

יט) [כא] כל שאין לו חלק בבשר, אין לו בעורות: אפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים -- אינו חולק בבשר, שנאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב, מבני אהרון -- לו תהיה שוק הימין, למנה" (ויקרא ז,לג), עד שיהיה טהור וראוי לעבודה, משעת זריקה עד אחר הקטר חלבים.

כ) [כב] נטמא אחר זריקה, וטבל, והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים -- הדבר ספק אם חולק, אם אינו חולק; לפיכך אם תפס, אין מוציאין מידו.

כא) [כג] קרבן ציבור שבא בטומאה -- אף על פי שהטמאים מקריבין אותו, אין חולקין עם הטהורין לאכול לערב: מפני שאין ראויין לאכילה.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק יא

א) כל האוכל כזית מבשר העולה, בין לפני זריקת דמה, בין לאחר זריקת דמה -- לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך... וכל נדריך אשר תידור" (דברים יב,יז): מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל בשר העולה. [ב] והחלב של עולה, ובשרה, והסולת והיין והשמן של נסכיה -- חמשתן מצטרפין לכזית.

ב) [ג] וכן האוכל כזית מכל האימורין, בין לפני זריקה, בין לאחר זריקה, בין כוהן בין ישראל -- לוקה, שהאימורין כליל למזבח ככל העולה, והרי נאמר במנחת כוהנים "כליל תהיה, לא תאכל" (ויקרא ו,טז): כל שהוא כליל למזבח -- אכילתו בלא תעשה, ולוקין עליו בכזית.

ג) וכן כל האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות -- לוקה, שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד... לא תיאכל: באש, תישרף" (ויקרא ו,כג).

ד) כל האוכל כזית מבשר הקודשים, אפילו קודשים קלים, קודם זריקת דמים -- לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך... ונדבותיך" (דברים יב,יז), כלומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך, קודם שזורקין דמן בשערי המקום: מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל תודה או שלמים, קודם זריקת דמים; והוא הדין לשאר קודשים, בין קלים בין חמורים. ושישה דברים שבתודה, שהן החלב והבשר והסולת והשמן והיין והלחם -- כולן מצטרפין לכזית.

ה) כל האוכל כזית מבשר קודשי קודשים חוץ לעזרה -- לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז): מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל מבשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה; והוא הדין לאוכל קודשים קלים חוץ לירושלים -- שחומת ירושלים לקודשים קלים, כחומת העזרה לקודשי קודשים. ואחד בשר חטאת ואשם, או שיירי מנחות.

ו) בשר קודשי קודשים שיצא חוץ לחומת העזרה, ובשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים -- נפסל, ונאסר לעולם. ואף על פי שחזר למקומו, אסור לאוכלו; והאוכל ממנו כזית -- לוקה, שנאמר "ובשר בשדה טריפה, לא תאכלו" (שמות כב,ל): כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו -- נעשה כטריפה, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות. [ז] נכנס בשר קודשים קלים להיכל, הרי זה כשר.

ז) [ח] זר שאכל כזית מבשר קודשי קודשים בעזרה אחר זריקת דמים -- לוקה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם... וזר לא יאכל" (שמות כט,לג): במקום שהכוהן אוכל, ובעת שראוי לאכול -- אם אכלו שם הזר, לוקה. אבל אם אכל הזר בשר קודשי קודשים בחוץ -- לוקה משום אוכלם בחוץ, לא משום זר שאכל קודש: שהרי אינם ראויין שם לכוהנים. וכן אם אכלם בעזרה קודם זריקה -- לוקה משום אוכל קודם זריקה בלבד, לא משום זרות.

ח) [ט] זר שאכל כזית מחטאת העוף, לוקה שתיים: אחת משום זר שאכל את הקודש. ואחת משום אוכל נבילה, שכל מלוקה נבילה היא; וכשהותרה לכוהנים, הותרה לא לזרים. והרי הן שני איסורין הבאין כאחד, כמו שביארנו.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק יב

א) המנחות, הן מן הקרבנות; והמנחות הבאות בפני עצמן, ואינן באות משום נסכים -- מהן מנחת ציבור, ומהן מנחת יחיד. [ב] וכל המנחות, סולת חיטין -- חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה, שהן מן השעורים.

ב) [ג] שלוש מנחות לציבור: עומר התנופה -- והוא קרב למזבח, כמו שיתבאר. ושתי הלחם שמביאין ביום עצרת -- ואלו נקראו מנחה, ואינן קרבין לגבי המזבח, והן חמץ, ועליהן נאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם, לה'; ואל המזבח לא יעלו" (ויקרא ב,יב). והמנחה השלישית -- הוא לחם הפנים שעושין בכל שבת, ואינו קרב לגבי המזבח, אלא כולו נאכל לכוהנים, כמו שיתבאר.

ג) [ד] ותשע מנחות ליחיד, וכולן קרבין למזבח; ואלו הן: (א) מנחת חוטא -- היא המנחה שמקריב העני, כשיתחייב חטאת ולא תגיע ידו. (ב) מנחת סוטה -- והיא מנחת הקנאות, שכבר נתפרשו מעשיה בתורה. (ג) המנחה שמקריב כל כוהן תחילה כשייכנס לעבודה, שמקריב אותה בידו; והיא הנקראת מנחת חינוך. (ד) המנחה שמקריב כוהן גדול בכל יום, והיא הנקראת חביתין. (ה) מנחת הסולת, והיא באה בנדר ונדבה. (ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה. (ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה. (ח) מנחת מאפה תנור, והיא באה בנדר ונדבה. (ט) מנחת רקיקין, והיא באה בנדר ונדבה.

ד) [ה] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח -- אין כל אחת מהן פחותה מעישרון, ומיעוטו מעכב את כולו; וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה -- יש לו להתנדב ולנדור מהן כל מה שירצה, אפילו אלף עישרון. אבל מנחת העומר, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות, ומנחת חינוך, והחביתין -- כל אחת מהן עישרון אחד, לא פחות ולא יתר.

ה) [ו] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח -- טעונות הגשה במערב כנגד חודה של קרן דרומית מערבית, ואינן טעונות תנופה: חוץ ממנחת סוטה, ועומר התנופה -- ששתיהן טעונות תנופה והגשה.

ו) [ז] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח, טעונות שמן ולבונה -- לוג שמן לכל עישרון; וקומץ לבונה לכל מנחה, בין שהייתה עישרון אחד בין שהייתה שישים עשרונים, שאין מביאין בכלי אחד יתר על שישים עישרון, כמו שיתבאר: חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא, שנאמר "לא ישים עליה שמן, ולא ייתן עליה לבונה" (ויקרא ה,יא; וראה במדבר ה,טו).

ז) [ח] נתן והקריב -- לוקה על השמן בפני עצמו, ועל הלבונה בפני עצמה; נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה -- אינו עובר, ולא פסל. מנחת חינוך והחביתין -- מוסיף לכל אחד מהן שמן, כמו שיתבאר.

ח) [ט] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח -- נקמצות, ומקטירין הקומץ כולו על גבי המזבח; והשאר, נאכל לכוהנים: חוץ ממנחת זכרי כהונה -- שאינה נקמצת אלא מקטירין אותה כולה, שנאמר "וכל מנחת כוהן..." (ויקרא ו,טז). הנה למדת שמנחת חינוך, והחביתין, וכוהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה -- כולן נשרפות על גבי המזבח, ואינן נקמצות.

ט) [י] הכוהנת -- מנחתה נקמצת כמנחת ישראל, ושייריה נאכלין. [יא] ולדות שנתערבו, והרי כל אחד מהן ספק כוהן -- מנחתם נקמצת כמנחת ישראל, ואינה נאכלת כמנחת כוהנים. כיצד עושים, הקומץ קרב בפני עצמו, והשיירים מתפזרין על בית הדשן.

י) [יב] כל הנשואות לכוהנים, בין כוהנת בין ישראלית -- אין שיירי מנחותיהן נאכלים, מפני חלק הבעל, ואינה כולה לאישים, מפני חלק האישה: אלא הקומץ קרב לעצמו, והשיירין מתפזרין על בית הדשן.

יא) הקמיצה, בכל מקום בעזרה; ואם קמץ בהיכל, כשרה. [יג] ומקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע, וקומצין מכלי שעל גבי קרקע; ואין מקדשין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע. ומאימתיי יותרו השיירים באכילה, משיוצת האור ברוב הקומץ.

יב) [יד] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח, מצה; וכן שיירי המנחות שאוכלין הכוהנים -- אף על פי שהם מותרין לאכול אותן בכל מאכל, בדבש -- אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר "לא תיאפה חמץ, חלקם" (ויקרא ו,י): אפילו חלקם, לא יחמיצו. ואם החמיץ שייריה, לוקה; והמחמץ אחר המחמץ, חייב.

יג) ולוקין, על כל עשייה ועשייה שבה. [טו] כיצד, לשה חמץ, או ערכה חמץ, או קטפה חמץ, או אפיה חמץ -- לוקה: שנאמר "לא תיעשה חמץ" (ויקרא ב,יא), ונאמר "לא תיאפה חמץ" (ויקרא ו,י) -- לחייב על כל מעשה ומעשה יחידי שבה. עשיה חמץ מתחילה ועד סוף, לוקה על כל מעשה מהן. [טז] הניח שאור על גבי העיסה, והלך וישב לו, ונתחמצה מאליה -- לוקה, שהנחת השאור הוא המעשה.

יד) [יז] תיבל השיירים בקצח, או בשומשמין, או בכל מיני תבלין ושמנים -- כשרה: מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת.

טו) [יח] המחמץ מנחה פסולה -- פטור, שנאמר "אשר תקריבו לה', לא תיעשה חמץ" (ויקרא ב,יא), הכשרה לה', לא הפסולה. חימצה כשהיא כשרה, ויצאת לחוץ, וחזר וחימצה אחר שנפסלה ביציאתה -- אינו לוקה; חימצה בראשו של מזבח -- אינו לוקה, שנאמר "אשר תקריבו לה'", וכבר קרבה זו, והיא כשרה.

טז) [יט] המחמץ לחם הפנים -- לוקה, שנאמר "כל המנחה" (ויקרא ב,יא). אבל מנחת נסכים, אין בה מלקות: שאם גיבלה במים, הרי נפסלה קודם שתתחמץ; ואם גיבלה בשמן של נסכים -- מי פירות הן, ואינן מחמיצין.

יז) [כ] החיטים של מנחות -- אין לותתין אותן, שמא יחמיצו: שהרי בחוץ לותתין אותן, ואין הכול זריזין לשומרן. אבל מנחת העומר -- הואיל והיא של ציבור, לותתין אותה: שהרי הציבור זריזין הן, ומשמרין אותה.

יח) [כא] כל המנחות הנאפות -- נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו, הואיל ולישתן ואפייתן בפנים, בעזרה: אנשי פנים זריזין הן. [כב] ובמקום שמבשלין קודשי קודשים -- שם אופין את המנחות, שנאמר "זה המקום אשר יבשלו שם הכוהנים, את האשם ואת החטאת, אשר יאפו את המנחה..." (יחזקאל מו,כ).

יט) [כג] כל המנחות -- טחינתן והרקדתן בחוץ, ולישתן ועריכתן ואפייתן בפנים; וכל מעשיהן כשרים בזר, עד שיבואו לבית הקמיצה. ומחבת ומרחשת היו בעזרה; ושתיהם מכלי השרת, ומקדשין. ותנור של מקדש, של מתכת היה.